היום הוא יום האישה הבינלאומי, שנקרא במקור “יום הפועלות הבינלאומי”. מוקד החגיגות נע בין ציון כללי של כבוד ואהבה כלפי נשים לבין ציון ההישגים הכלכליים, הפוליטיים והחברתיים של נשים, להעלאת המודעות הפוליטית והחברתית לזכויותיהן.
חלק מהביקורת הנמתחת על יום האשה היא אנטיפמיניסטית ובכלל זה האשמה שמטרתו של היום היא חתירה לזכויות יתר, או שציונו מעודד תודעה קורבנית בקרב נשים.
וזה מזכיר לי את הדילמה האם ברטרוספקטיב מנהלות צריכות לקחת חלק בפגישה או לא?
נראה לי שכמו עם נושא שוויון האישה, כל עוד זה מדובר, כנראה שיש עוד בעיה לפתור…
ובכל זאת, יש טעם להנכיח את זה ולא להתעלם…
אחד היסודות החשובים לרטרוספקטיב אפקטיבי הוא שהצוות ירגיש בטוח לדבר ולפתוח הכל, להודות בטעויות, כי רק כך אפשר ללמוד ולהשתפר.
הרבה פעמים אומרים שכפרקטיקה, הפגישות האלו יהיו בלי מנהלות, לפחות בהתחלה, כדי לאפשר את הביטחון הזה לצוות.
אבל מה בעצם אנחנו עושים בזה? אפליה מתקנת…?
האם בדקנו למה הצוות לא מרגיש בנח עם המנהלת?
האם המנהלת מודעת לזה?
האם יש למנהלת את הכלים לפתח ביטחון פסיכולוגי יחד עם הצוות?
אחת הפרקטיקות הפשוטות והאפקטיביות היא שהמנהלת תדבר אחרונה, תתן מקום לצוות לבוא לידי ביטוי, לא תעגן דיעה, תבחן שהיא לא הכי דומיננטית בשיחה.
סיימון סינק תיאר את זה באופן נפלא בסרטון הקצר הזה:
https://www.youtube.com/watch?v=3EPLItTf-QU
כמובן שזה צעד קטן, ובכדי לאפשר ביטחון פסיכולוגי ולהיות יחד ברטרוספקטיב ולייצר למידה ושיפור צריך הרבה מעבר, צריך להפגין פגיעות, צריך לקחת אחריות, צריך לדעת לשאול שאלות ולבוא ממקום סקרן ופתוח.
אז להזמין או לא להזמין?
יום האישה שמח!
